תנ"ך על הפרק - תהילים עח - אבן עזרא

תנ"ך על הפרק

תהילים עח

645 / 929
היום

הפרק

מַשְׂכִּ֗יל לְאָ֫סָ֥ף הַאֲזִ֣ינָה עַ֭מִּי תּוֹרָתִ֑י הַטּ֥וּ אָ֝זְנְכֶ֗ם לְאִמְרֵי־פִֽי׃אֶפְתְּחָ֣ה בְמָשָׁ֣ל פִּ֑י אַבִּ֥יעָה חִ֝יד֗וֹת מִנִּי־קֶֽדֶם׃אֲשֶׁ֣ר שָׁ֭מַעְנוּ וַנֵּדָעֵ֑ם וַ֝אֲבוֹתֵ֗ינוּ סִפְּרוּ־לָֽנוּ׃לֹ֤א נְכַחֵ֨ד ׀ מִבְּנֵיהֶ֗ם לְד֥וֹר אַחֲר֗וֹן מְֽ֭סַפְּרִים תְּהִלּ֣וֹת יְהוָ֑ה וֶעֱזוּז֥וֹ וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו אֲשֶׁ֣ר עָשָֽׂה׃וַיָּ֤קֶם עֵד֨וּת ׀ בְּֽיַעֲקֹ֗ב וְתוֹרָה֮ שָׂ֤ם בְּיִשְׂרָ֫אֵ֥ל אֲשֶׁ֣ר צִ֭וָּה אֶת־אֲבוֹתֵ֑ינוּ לְ֝הוֹדִיעָ֗ם לִבְנֵיהֶֽם׃לְמַ֤עַן יֵדְע֨וּ ׀ דּ֣וֹר אַ֭חֲרוֹן בָּנִ֣ים יִוָּלֵ֑דוּ יָ֝קֻ֗מוּ וִֽיסַפְּר֥וּ לִבְנֵיהֶֽם׃וְיָשִׂ֥ימוּ בֵֽאלֹהִ֗ים כִּ֫סְלָ֥ם וְלֹ֣א יִ֭שְׁכְּחוּ מַֽעַלְלֵי־אֵ֑ל וּמִצְוֺתָ֥יו יִנְצֹֽרוּ׃וְלֹ֤א יִהְי֨וּ ׀ כַּאֲבוֹתָ֗ם דּוֹר֮ סוֹרֵ֪ר וּמֹ֫רֶ֥ה דּ֭וֹר לֹא־הֵכִ֣ין לִבּ֑וֹ וְלֹא־נֶאֶמְנָ֖ה אֶת־אֵ֣ל רוּחֽוֹ׃בְּֽנֵי־אֶפְרַ֗יִם נוֹשְׁקֵ֥י רוֹמֵי־קָ֑שֶׁת הָ֝פְכ֗וּ בְּי֣וֹם קְרָֽב׃לֹ֣א שָׁ֭מְרוּ בְּרִ֣ית אֱלֹהִ֑ים וּ֝בְתוֹרָת֗וֹ מֵאֲנ֥וּ לָלֶֽכֶת׃וַיִּשְׁכְּח֥וּ עֲלִילוֹתָ֑יו וְ֝נִפְלְאוֹתָ֗יו אֲשֶׁ֣ר הֶרְאָֽם׃נֶ֣גֶד אֲ֭בוֹתָם עָ֣שָׂה פֶ֑לֶא בְּאֶ֖רֶץ מִצְרַ֣יִם שְׂדֵה־צֹֽעַן׃בָּ֣קַע יָ֭ם וַיַּֽעֲבִירֵ֑ם וַֽיַּצֶּב־מַ֥יִם כְּמוֹ־נֵֽד׃וַיַּנְחֵ֣ם בֶּעָנָ֣ן יוֹמָ֑ם וְכָל־הַ֝לַּ֗יְלָה בְּא֣וֹר אֵֽשׁ׃יְבַקַּ֣ע צֻ֭רִים בַּמִּדְבָּ֑ר וַ֝יַּ֗שְׁקְ כִּתְהֹמ֥וֹת רַבָּֽה׃וַיּוֹצִ֣א נוֹזְלִ֣ים מִסָּ֑לַע וַיּ֖וֹרֶד כַּנְּהָר֣וֹת מָֽיִם׃וַיּוֹסִ֣יפוּ ע֭וֹד לַחֲטֹא־ל֑וֹ לַֽמְר֥וֹת עֶ֝לְי֗וֹן בַּצִּיָּֽה׃וַיְנַסּוּ־אֵ֥ל בִּלְבָבָ֑ם לִֽשְׁאָל־אֹ֥כֶל לְנַפְשָֽׁם׃וַֽיְדַבְּר֗וּ בֵּֽאלֹ֫הִ֥ים אָ֭מְרוּ הֲי֣וּכַל אֵ֑ל לַעֲרֹ֥ךְ שֻׁ֝לְחָ֗ן בַּמִּדְבָּֽר׃הֵ֤ן הִכָּה־צ֨וּר ׀ וַיָּז֣וּבוּ מַיִם֮ וּנְחָלִ֪ים יִ֫שְׁטֹ֥פוּ הֲגַם־לֶ֭חֶם י֣וּכַל תֵּ֑ת אִם־יָכִ֖ין שְׁאֵ֣ר לְעַמּֽוֹ׃לָכֵ֤ן ׀ שָׁמַ֥ע יְהוָ֗ה וַֽיִּתְעַבָּ֥ר וְ֭אֵשׁ נִשְּׂקָ֣ה בְיַעֲקֹ֑ב וְגַם־אַ֝֗ף עָלָ֥ה בְיִשְׂרָאֵֽל׃כִּ֤י לֹ֣א הֶ֭אֱמִינוּ בֵּאלֹהִ֑ים וְלֹ֥א בָ֝טְח֗וּ בִּֽישׁוּעָתֽוֹ׃וַיְצַ֣ו שְׁחָקִ֣ים מִמָּ֑עַל וְדַלְתֵ֖י שָׁמַ֣יִם פָּתָֽח׃וַיַּמְטֵ֬ר עֲלֵיהֶ֣ם מָ֣ן לֶאֱכֹ֑ל וּדְגַן־שָׁ֝מַ֗יִם נָ֣תַן לָֽמוֹ׃לֶ֣חֶם אַ֭בִּירִים אָ֣כַל אִ֑ישׁ צֵידָ֬ה שָׁלַ֖ח לָהֶ֣ם לָשֹֽׂבַע׃יַסַּ֣ע קָ֭דִים בַּשָּׁמָ֑יִם וַיְנַהֵ֖ג בְּעֻזּ֣וֹ תֵימָֽן׃וַיַּמְטֵ֬ר עֲלֵיהֶ֣ם כֶּעָפָ֣ר שְׁאֵ֑ר וּֽכְח֥וֹל יַ֝מִּ֗ים ע֣וֹף כָּנָֽף׃וַ֭יַּפֵּל בְּקֶ֣רֶב מַחֲנֵ֑הוּ סָ֝בִ֗יב לְמִשְׁכְּנֹתָֽיו׃וַיֹּאכְל֣וּ וַיִּשְׂבְּע֣וּ מְאֹ֑ד וְ֝תַֽאֲוָתָ֗ם יָבִ֥א לָהֶֽם׃לֹא־זָר֥וּ מִתַּאֲוָתָ֑ם ע֝֗וֹד אָכְלָ֥ם בְּפִיהֶֽם׃וְאַ֤ף אֱלֹהִ֨ים ׀ עָ֘לָ֤ה בָהֶ֗ם וַֽ֭יַּהֲרֹג בְּמִשְׁמַנֵּיהֶ֑ם וּבַחוּרֵ֖י יִשְׂרָאֵ֣ל הִכְרִֽיעַ׃בְּכָל־זֹ֭את חָֽטְאוּ־ע֑וֹד וְלֹֽא־הֶ֝אֱמִ֗ינוּ בְּנִפְלְאוֹתָֽיו׃וַיְכַל־בַּהֶ֥בֶל יְמֵיהֶ֑ם וּ֝שְׁנוֹתָ֗ם בַּבֶּהָלָֽה׃אִם־הֲרָגָ֥ם וּדְרָשׁ֑וּהוּ וְ֝שָׁ֗בוּ וְשִֽׁחֲרוּ־אֵֽל׃וַֽ֭יִּזְכְּרוּ כִּֽי־אֱלֹהִ֣ים צוּרָ֑ם וְאֵ֥ל עֶ֝לְיוֹן גֹּאֲלָֽם׃וַיְפַתּ֥וּהוּ בְּפִיהֶ֑ם וּ֝בִלְשׁוֹנָ֗ם יְכַזְּבוּ־לֽוֹ׃וְ֭לִבָּם לֹא־נָכ֣וֹן עִמּ֑וֹ וְלֹ֥א נֶ֝אֶמְנ֗וּ בִּבְרִיתֽוֹ׃וְה֤וּא רַח֨וּם ׀ יְכַפֵּ֥ר עָוֺן֮ וְֽלֹא־יַ֫שְׁחִ֥ית וְ֭הִרְבָּה לְהָשִׁ֣יב אַפּ֑וֹ וְלֹֽא־יָ֝עִיר כָּל־חֲמָתֽוֹ׃וַ֭יִּזְכֹּר כִּי־בָשָׂ֣ר הֵ֑מָּה ר֥וּחַ ה֝וֹלֵ֗ךְ וְלֹ֣א יָשֽׁוּב׃כַּ֭מָּה יַמְר֣וּהוּ בַמִּדְבָּ֑ר יַ֝עֲצִיב֗וּהוּ בִּֽישִׁימֽוֹן׃וַיָּשׁ֣וּבוּ וַיְנַסּ֣וּ אֵ֑ל וּקְד֖וֹשׁ יִשְׂרָאֵ֣ל הִתְווּ׃לֹא־זָכְר֥וּ אֶת־יָד֑וֹ י֝֗וֹם אֲ‍ֽשֶׁר־פָּדָ֥ם מִנִּי־צָֽר׃אֲשֶׁר־שָׂ֣ם בְּ֭מִצְרַיִם אֹֽתוֹתָ֑יו וּ֝מוֹפְתָ֗יו בִּשְׂדֵה־צֹֽעַן׃וַיַּהֲפֹ֣ךְ לְ֭דָם יְאֹרֵיהֶ֑ם וְ֝נֹזְלֵיהֶ֗ם בַּל־יִשְׁתָּיֽוּן׃יְשַׁלַּ֬ח בָּהֶ֣ם עָ֭רֹב וַיֹּאכְלֵ֑ם וּ֝צְפַרְדֵּ֗עַ וַתַּשְׁחִיתֵֽם׃וַיִּתֵּ֣ן לֶחָסִ֣יל יְבוּלָ֑ם וִֽ֝יגִיעָ֗ם לָאַרְבֶּֽה׃יַהֲרֹ֣ג בַּבָּרָ֣ד גַּפְנָ֑ם וְ֝שִׁקְמוֹתָ֗ם בַּֽחֲנָמַֽל׃וַיַּסְגֵּ֣ר לַבָּרָ֣ד בְּעִירָ֑ם וּ֝מִקְנֵיהֶ֗ם לָרְשָׁפִֽים׃יְשַׁלַּח־בָּ֨ם ׀ חֲר֬וֹן אַפּ֗וֹ עֶבְרָ֣ה וָזַ֣עַם וְצָרָ֑ה מִ֝שְׁלַ֗חַת מַלְאֲכֵ֥י רָעִֽים׃יְפַלֵּ֥ס נָתִ֗יב לְאַ֫פּ֥וֹ לֹא־חָשַׂ֣ךְ מִמָּ֣וֶת נַפְשָׁ֑ם וְ֝חַיָּתָ֗ם לַדֶּ֥בֶר הִסְגִּֽיר׃וַיַּ֣ךְ כָּל־בְּכ֣וֹר בְּמִצְרָ֑יִם רֵאשִׁ֥ית א֝וֹנִ֗ים בְּאָהֳלֵי־חָֽם׃וַיַּסַּ֣ע כַּצֹּ֣אן עַמּ֑וֹ וַֽיְנַהֲגֵ֥ם כַּ֝עֵ֗דֶר בַּמִּדְבָּֽר׃וַיַּנְחֵ֣ם לָ֭בֶטַח וְלֹ֣א פָחָ֑דוּ וְאֶת־א֝וֹיְבֵיהֶ֗ם כִּסָּ֥ה הַיָּֽם׃וַ֭יְבִיאֵם אֶל־גְּב֣וּל קָדְשׁ֑וֹ הַר־זֶ֝֗ה קָנְתָ֥ה יְמִינֽוֹ׃וַיְגָ֤רֶשׁ מִפְּנֵיהֶ֨ם ׀ גּוֹיִ֗ם וַֽ֭יַּפִּילֵם בְּחֶ֣בֶל נַחֲלָ֑ה וַיַּשְׁכֵּ֥ן בְּ֝אָהֳלֵיהֶ֗ם שִׁבְטֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיְנַסּ֣וּ וַ֭יַּמְרוּ אֶת־אֱלֹהִ֣ים עֶלְי֑וֹן וְ֝עֵדוֹתָ֗יו לֹ֣א שָׁמָֽרוּ׃וַיִּסֹּ֣גוּ וַֽ֭יִּבְגְּדוּ כַּאֲבוֹתָ֑ם נֶ֝הְפְּכ֗וּ כְּקֶ֣שֶׁת רְמִיָּֽה׃וַיַּכְעִיס֥וּהוּ בְּבָמוֹתָ֑ם וּ֝בִפְסִילֵיהֶ֗ם יַקְנִיאֽוּהוּ׃שָׁמַ֣ע אֱ֭לֹהִים וַֽיִּתְעַבָּ֑ר וַיִּמְאַ֥ס מְ֝אֹ֗ד בְּיִשְׂרָאֵֽל׃וַ֭יִּטֹּשׁ מִשְׁכַּ֣ן שִׁל֑וֹ אֹ֝֗הֶל שִׁכֵּ֥ן בָּאָדָֽם׃וַיִּתֵּ֣ן לַשְּׁבִ֣י עֻזּ֑וֹ וְֽתִפְאַרְתּ֥וֹ בְיַד־צָֽר׃וַיַּסְגֵּ֣ר לַחֶ֣רֶב עַמּ֑וֹ וּ֝בְנַחֲלָת֗וֹ הִתְעַבָּֽר׃בַּחוּרָ֥יו אָֽכְלָה־אֵ֑שׁ וּ֝בְתוּלֹתָ֗יו לֹ֣א הוּלָּֽלוּ׃כֹּ֭הֲנָיו בַּחֶ֣רֶב נָפָ֑לוּ וְ֝אַלְמְנֹתָ֗יו לֹ֣א תִבְכֶּֽינָה׃וַיִּקַ֖ץ כְּיָשֵׁ֥ן ׀ אֲדֹנָ֑י כְּ֝גִבּ֗וֹר מִתְרוֹנֵ֥ן מִיָּֽיִן׃וַיַּךְ־צָרָ֥יו אָח֑וֹר חֶרְפַּ֥ת ע֝וֹלָ֗ם נָ֣תַן לָֽמוֹ׃וַ֭יִּמְאַס בְּאֹ֣הֶל יוֹסֵ֑ף וּֽבְשֵׁ֥בֶט אֶ֝פְרַ֗יִם לֹ֣א בָחָֽר׃וַ֭יִּבְחַר אֶת־שֵׁ֣בֶט יְהוּדָ֑ה אֶֽת־הַ֥ר צִ֝יּ֗וֹן אֲשֶׁ֣ר אָהֵֽב׃וַיִּ֣בֶן כְּמוֹ־רָ֭מִים מִקְדָּשׁ֑וֹ כְּ֝אֶ֗רֶץ יְסָדָ֥הּ לְעוֹלָֽם׃וַ֭יִּבְחַר בְּדָוִ֣ד עַבְדּ֑וֹ וַ֝יִּקָּחֵ֗הוּ מִֽמִּכְלְאֹ֥ת צֹֽאן׃מֵאַחַ֥ר עָל֗וֹת הֱ֫בִיא֥וֹ לִ֭רְעוֹת בְּיַעֲקֹ֣ב עַמּ֑וֹ וּ֝בְיִשְׂרָאֵ֗ל נַחֲלָתֽוֹ׃וַ֭יִּרְעֵם כְּתֹ֣ם לְבָב֑וֹ וּבִתְבוּנ֖וֹת כַּפָּ֣יו יַנְחֵֽם׃

מאמרים על הפרק


מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק


פירוש על הפרק

משכיל לאסף - פיוט תחלתו משכיל או משכיל השומע. וטעם הסמך התורה אליו תורת השם, שהיא תורת אמונתו. והנכון כמו: אמרי פי מי שירצה להורות כדרך: תורת אמך.אפתחה - קמצות התי"ו בחטף, בעבור אות הגרון כמו אשמעה מה ידבר ואילו היה בשוא לבדו, היה שוה רק ככה נמצא, וטעם חידות שהיא מני קדם והמשל: כמו: נושקי רומי קשת, לערוך שלחן, ואש נשקה ביעקב, בחוריו אכלה אש. והחידות לחם אבירים אכל איש, כדרך מהאכל יצא מאכל. ויהרג במשמניהם ויתן לשבי עזו, כי לולי שהוא מפורש בספר שמואל שבית הארון היתה החידה קשה.אשר שמענו - זה מפי אנשים רבים וצדיקים שחייב אדם לקבל מה שהעתיקו היתה הקבלה, כמו דעה וזה הוא ונדעם. וטעם המספרים – כי המספרים אוהבינו היו והם אבותינו, שאין להם חפץ להכשילנו.לא - והנה חייבים אנחנו שלא נכחד מה ששמעו מאבותינו לאשר הם מזרעם, עד שיהיו גם הם מספרים תהלות השם.ויקם עדות - המצות ששקול הדעת יעיד עליהם, על כן מלת ויקם, וקם הבית ותורה המצות שנעלם סודם מרבים, על כן מלת שם שקבלו ככה מפי משה. וטעם צוה – כדרך: והודעתם לבניך ולבני בניך.למען - דור אחר דור, עד עמוד התורה כימי שמים.וישימו, כסלם - כמו מבטחם אשר יקוט כסלו וכאשר לא ישכחו מעשה השם, אז ישמרו מצותיו.בני אפרים - דרך דרש כי כל ישראל יקראו כן, כמו: הבן יקיר לי אפרים גם רמז לבני אפרים, שיצאו ממצרים, בטרם געת הקץ והרמז בדברי הימים והרגום אנשי גת ויתאבל אפרים אביהם. ועל דרך הפשט כי עקר זה המזמור נאמר על מלכות דוד ובנין הר ציון, ושם היה הארון במלוך דוד אחר שחרבה שילה שהיתה לבני אפרים, על כן: ובשבט אפרים לא בחר באחרונה אחר שבחר בם בראשונה לשכן שמו בשילה והעד הנאמן על זה הפירוש: שבט אפרים רומי קשת הם אנשי שילה שאמר אחריהם: לא שמרו ברית אלהים ועוד: נגד אבותיהם עשה פלא וזה היה אחר צאת ישראל ממצרים. נושקי - חסר כ"ף, כמו: אש אוכלה הוא. ומלת נושקי דבקה עם קשת, כדרך: נהרי נחלי דבש וחמאה. והטעם שהפכו עורף ביום קרב, משל בעבור שלא שמרו ברית אלהים, שהשכין כבודו בתוכם. ויש אומרים: שמנהג רומי קשת שלא יעמדו במקום אחד, כן הפכו ככה בני אפרים.לא שמרו ברית אלהים - זה ברית סיני.וישכחו - בעבור היות הנפלאות נעלמות, אמר כנגדם הראם.נגד הראם, כי נגד אבותם עשה פלא והם שמעו מפיהם.וטעם במצרים – כל המופתים שהיו במצרים. יש אומרים: כי שדה צוען – כדרך שדה אדום.בקע - ויבקעו המים. ויצב מים כמו נד - והמים להם חומה.וינחם - יספר חסדי השם עמהם, כי הענן ביום שלא יכם השמש ואור אש בלילה, שלא היו צריכים לאבוקות.יבקע - טעם צורים - פעמים רבים במדבר הגדול והנורא. וישק - חסר, כמו וישקה אותם. ורבה - תואר לתהום, ובאה דרך יחיד, כמו: בנות צעדה עלי שור. הטעם שנוי במלות שונות דרך צחות.ויוסיפו - נפתח למ"ד למרות, בעבור היותו מבנין הפעיל, כמו: לצבות בטן ולמרות עיני כבודו.בצייה - במקום צמא, והטעם כי הם המרו עליון במקום שיש להם צורך אליו.וינסו - זה הוא דרך עקלתון שיבקש העבד מאדוניו מה שאין צורך לו, וזה הוא דרך הבשר כאשר אפרש עתה.וידברו - לערוך שלחן, משל על הבשר. וטעם במדבר - מקום שאין שם יישוב.הן - אמר רבי משה הכהן: הנה בתורה כתוב כי רדת המן היה בתחלה במסעים רבים, קודם הכות צור ברפידים. ועוד: כי לא חרה אף השם על דבר המן, שהוא אומר: ואש נשקה ביעקב ואחריו כתוב וימטר עליהן מן לאכול והנה הכתוב בלבל דברו, שאחר המוקדם והפך זה ולא חשש מזה, כי מפורש הוא אצלנו בתורת משה.וטעם הגם לחם יוכל תת – על המן. והטעם: היוכל לתתו תמיד בלא הפסק וכמוהו הורד עדיך לפי דעתי. נאם אברהם בן עזרא המחבר, אלה הדברים יש בהם שיבוש ואני אפרש הכל. טעם לשאול אכל לנפש – על בשר קברות התאוה וזה הוא לערוך השלחן ומלת הגם לחם הוא הבשר, כמו את קרבני לחמי לחם אשה והעד אם יכין שאר לעמו שהטעם כפול, כי שאר כמו בשר.לכן - טעם ואש על חרון אף השם, ככתוב: ואף ה' עלה בהם.כי - בעבור שהזכיר וינסו אמר כנגדו, כי לא האמינו. ולא בטחו - הטעם כפול.ויצו - וכבר צוה וככה וימטר.וימטר - הטעם: וכבר המטיר עליהם, כמו: וייצר ה' אלהים וכבר יצר. ויאמר ה' למשה וכבר אמר. ויסעו מרפידים וכבר נסעו. ויאמר בת מי את וכבר אמר. ויאמר אל משה אני חותנך ואחר ויבא ורבים ככה. והטעם למה בקשו בשר תאוה? לנסות את השם. ומה צורך היה להם לבשר והלא היה להם המן שהי' מתוק וערב ונקי ומלקטין אותו בלי טורח חנם?! והכה להם הצור ויש להם לספוקם, אמר: וימטר כי מן השמים ירד, ודגן שמים כי באויר יולד.לחם אבירים - הם השחקים. וטעם איש – שהוא בן אדם נברא מהאדמה. והטעם צידה - בעבור היותם תמיד הולכים.יסע - שב לספר דברי הבשר שהחל לומר עליו, לכן שמע ה' ויתעבר. קדים - הטעם רוח קדים והנו תואר, כי ימצא רוח לשון זכר מפרק הרים. ותימן - מגזרת ימין, והוא הרוח מזרחי דרומי.וימטר - בעבור שהרוח הביאו והיה עליהם, והנה התברר פירושי על דבר שאר, שהוא הגם לחם - הוא הבשר.ויפל - הזכיר נפילת העוף באמצע וסביבות למשכנותיו, כמו מחנהו, והם האהלים.ויאכלו - טעם מאד – כמו: והיה לכם לזרא.יביא - היה מביא, כדרך: יעשו עגל בחורב.לא - עוד לא היה להם לזרא, עד שחרה אף השם בהם.ואף - הזכיר אף עלה, כמו: העלות אהרן את הנרות. במשמניהם - גדולי המחנה והעשירים המתענגים, כמו: ומשמן בשרו ירזה. והזכיר ובחורי – בעבור כח תולדתם והנה לא הועילם בעלות בהם אף השם.בכל - כדרך: וינסו אותי זה עשר פעמים, אף על פי שאינם נזכרים בתורה. והנכון: שמלת חטאו - על דבר המרגלים על כן אחריו.ויכל - וטעם בהבל – שלא ראו הארץ, שבעבור זה יצאו ממצרים. ובבהלה - לפני ארבעים שנה.אם - ההרוגים היו סבת דורשים אחרים, או טעמו אז אמר להרגם, או כמעט והרגם. ושבו - עשו תשובה. ושחרו אל - שהתפלה בבקר לפני יתעסק אדם, בדברי צרכיו.ויזכרו, צורם - כמו חזקם. ואל עליון גאלם - והשם שגאלם הוא אל עליון שיוכל לעשות בארץ ויושביה כל חפצו והנה ויזכירו בפה, כמו: ומשא ה' לא תזכרו עוד, והעד: ולבם לא נכון.ויפתוהו - דבר הכתוב כפי מחשבתם, כדרך והאנשים רדפו אחריהם ודבר שמואל אחרי מותו.ולבם - הנה התברר כי עקר התפלה, כונת הלב.והוא, יכפר - כנגד הזמן העומד, כמו: והבית ימלא עשן. אפו - הוא הפעול.ויזכור - אמר רבי משה הכהן: טעם ויזכור כי בשר המה כי אין להם כח לסבול אף ה' כי מיד ימותו וזה טעם רוח הולך. ולפי דעתי: כי הגוף הוא הבשר, כדרך: ויגל כבודי אף בשרי, וככה עם בשרא לא איתוהי. והזכיר בשר – כי הם יתאוו הבשר, כי התולדת תתאוה הדומה לה שיחזקנה. ועוד: כי מדת קשור הוא הרוח בבשר איננה ארוכה על כן יבקשו להתענג טרם הפרדם והנה מלת המה תשרת בעבור אחרת המה רוח הולך, כי האדם הוא רוח וגוף שהוא בשר, שהוא מרגיש.כמה, במדבר - שאין שם יישוב. יעציבוהו - דרך משל מן עצבון, כטעם מר, כמו: אם דרך עוצב בי.וישובו - בעבור שהזכיר בתחלה וינסו אל בלבבם. והטעם: שבו לנסותו, והטעם אל אחר שהתברר שהוא אל. התוו - כמו: והתוית תיו ששמו בלבם תיו וגבול שלא יוכלו לעברו. וקדוש ישראל - שהשם נקדש ונכבד מזאת המחשבה.לא - הטעם לא פחדו ממכתו שהכה המצריים במות הבכורים, וזה טעם: יום אשר פדם מני צר.אשר - רוב האותות שיזכירם הנביא טרם היותם וככה האותות, כמו הבאות והמופתים הם הפלאים.ויהפך - לא הזכיר דבר התנין, כי לא היתה מכה בהם. ונוזליהם - הטעם כפול.ישלח - הזכיר ערוב תחלה כי היתה קשה ממכת הצפרדע, או פירושו וצפרדע כבר השחיתה אותם, כמו: וירם תולעים ויבאש ולא הזכיר, מכת כנים גם מכת שחין גם מכת חשך גם מכת דבר, בעבור שנמלטו בני אדם ובעבור היות מכת דם ראשונה למכות הזכירה, גם צורך גדול יש למים.ויתן - הזכיר זאת, בעבור צורך הארץ ליבול הארץ.יהרג - דרך משל כמו תכאיבו באבנים. ושקמותם - לשון נקבות גם שקמים זכרים כמו נפשות נפשותם. אמר חסאון: כי בחנמל מין ממיני הארבה ופירש חנמל שתי מלות. ולפי דעתי: כי בחנמל – אבן, כמו אבנים גדולות מן השמים, כי הוא כנגד ברד ויש לשקמים פרי כמו לתאנים ומלת חנמל רבעית.לרשפים - הם, ותהלך אש ארצה.ישלח - רמז לרוב פחדם ממכת הברד כאשר הזכיר כל מגפותי אל לבך והלא תראה לא הודה פרעם לעולם לאמר: אני ועמי הרשעים, רק במכה הזאת והנה דימה אלה המגפות לעברת השם, ומשלחת מלאכי רעים בעבור האש כמו עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. ומלת מלאכי – אינה סמוכה, כאילו כתוב: מלאכי השם, כמו ביד נביאי כל חוזה.יפלס - דרך משל נכבד לרדת הגזרות מן השמים. וחייתם - נפשם וזו היא מכת בכורות, כאשר פירש אחרי כן.ויך - הזכיר חם אביהם, דרך חסרון וקלון להם. וראשית אונים – תחלת בנים שנראה און האב.ויסע - טעם כצאן, שנהלם לאט.וינחם - שלא יצא עליהם אויב בדרך בצאתם עד בואם אל הים, על כן הזכיר ואת אויביהם כסה הים.ויש אומרים: וינחם לבטח - ביבשה בעברם ולא פחדו.ויביאם אל גבול קדשו - ירושלם. הר זה - הוא הר המוריה, אם אסף זה המשורר הוא שהיה בימי דוד אולי התנבא, או אמר זה המזמור אחר נבואת גד. ולפי דעתי: כי גבול קדשו – הוא ארץ ישראל. והר זה קנתה ימינו – ההר הטוב הזה והלבנון, והעד על זה הפירוש שאחר כן כתיב.ויגרש מפניהם גוים - הם השבעה.וינסו - עתה יספר איך מרו בני אפרים, על כן חרבה שילה.ויסוגו - נין נפעל, מגזרת סג כמו ויכונו. וטעם כאבותם – בימי השופטים. נהפכו כקשת רמיה - אמר רבי משה: רמיה תאר לקשת והטעם כדרך זכר עצל וכלי כמו ורמיה תהיה למס. ולפי דעתי: כי רמיה - שם כמו והשתיה כדת כמו רומי קשת והעד לשון רמיה ואחריו חצי גבור שנונים והנה הטעם תתהפך הקשת לא ירמה בה הרומה, או טעמו כאשר פירשתי במלת הפכו ביום קרב, על כן פירש עתה מה שהזכיר בראשונה.ויכעיסוהו - לעשות עולות בבמות לא לגבוה.שמע - לאות שהכעיסוהו בדברים שדברו בו, על כן: שמע אלהים ויתעבר, מגזרת עברה שעבר חוק החרון.וימאס - כי חרבן בית שילה קשה על כל ישראל.ויטוש - הזכיר משכן כי כן כתוב שהארון היה בהיכל רק בלי תקרה, על כן קראו אהל.ויתן, עזו - הוא הארון אתה וארון עזך דרשו את ה' ועוזו.ויסגר - וגם מגפה גדולה היתה בעם.בחוריו - דימה מאכלת החרב למאכולת אש, כדרך: כי אש יצאה מחשבון. וטעם וי"ו בחוריו - למות חסידים במלחמה. ובתולותיו - שהיו צנועות, לא ראו חופות במות הבחורים.כהניו - חפני ופנחס. ואלמנותיו - כאשת פנחס, גם קרה ככה לאלמנות הרוגים אחרים.ויקץ - דבר הכתוב כנגד מחשבות פלשתים שתפשו מקום הכבוד, או על דרך משל, בעבור שלא נראתה גבורת הכבוד בהלקח הארון, ועתה מתרונן המתרונן מיינו שהוא בוטח בכחו. ויש אומרים: כי המתרונן הוא השכור בנפול התרדמה.ויך - רמז לטחורים.וימאס - מאז לא היה הארון בחלק אפרים רק מאהל אל אהל וממקום למקום עד בוא דוד, והיה הארון בעיר ציון.ויבחר - הזכיר השבט שהיה ממנו דוד, כי בעבורו עקר כל המזמור.ויבן, רמים - תואר והמתואר חסר, כמו ומאכלו בריאה שה, או עגלה. וכן זה ויבן בארמונים רמים. וטעם כארץ – בעבור היות הארץ בכלל העומדת וחלקיה, על כן הזכיר זה החלק מהארץ עומד, כנגד הארץ בכללה.ויבחר - וכבר בחר כדרך וישאל אותה ורבים ככה, כי הר ציון דוד תפשו ועל שמו נקראת ירושלם, קרית חנה דוד.ויקחהו - אחר שלקחו. ממכלאות - כמו: גזר ממכלה צאן.מאחר עלות - תואר דומה לפועל על דרך העולים על הצאן העלות הם הנקבות. לרעות - עם בי"ת נוסף כמו: רועה את אחיו בצאן, והנה בתחלה היה רועה צאן ושב לרעות ישראל, כאשר התחיל בתחלת המזמור: ויסע כצאן עמו. וטעם ובתבונות כפיו ינחם – בעבור שדימה עם השם לצאן ויש צורך למרעה טוב והכל במקל, על כן ובתבונות. ולפי דעתי: כי בי"ת בתבונות ישרת שנים כמו וזרועו כשדים כאילו כתוב: ובתבונות בכפיו ינחם. והנה טעם כתום לבבו, לעשות טוב לעמו ובתבונות כפיו - הוא המעשה, ככתוב: ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו.

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך